אותו הדם

סוף יום עבודה ארוך ומשעמם. בדרכי הביתה, אני עוצר בבית קפה. פותח את הלפטופ כדי לענות על מייל דחוף, אבל במקום זה מחליט לשלוח לשתי כתובות מייל ששמורות אצלי כבר חודשים: למנחת כתיבה אישית שמצאתי, ולמורה לפסנתר. איזה כיף. כמה זמן עבר מאז ציפיתי למשהו חדש ומרגש.

התכתבות קצרה עם מנחת הכתיבה מגלה שאין התאמה בלוחות הזמנים. לעומתה, המורה לפסנתר גמישה יותר וגם מתגוררת ממש קרוב. ההתרגשות מתגברת, ופנטזיות מתחילות להתעצב בראשי – לא עוד מחשבות על עושר כלכלי, אלא על קהל מעריצים שיסתכל עליי מנגן ושר.

השבוע עובר, ובזמן הזה אני כבר קונה חוברת תווים, אורגנית גדולה, ובמקום פנטזיות לפני שינה, אני מדמיין את עצמי בהופעה מרשימה.

המפגש הראשון

ביום השיעור הראשון אני יוצא מוקדם מהמשרד ומגיע לבית המורה חצי שעה לפני הזמן. מחוץ לבניין, אני מדפדף בחוברת התווים, מנסה להבין משהו מהסימנים הלא ברורים.

חמש דקות לפני השעה היעודה, אני עולה לדירה. ביציאה מהמקום חולפת מולי תלמידת תיכון עם פנים ארוכות, והיא מביטה בי בתמיהה – אולי תוהה מה עושה כאן מישהו בגילי.

דלת הדירה נפתחת. עומדת שם המורה – צעירה בת 25, לבושה בגופייה רפויה שחושפת טפח וג'ינס רפוי מדי, אך עדיין נראית נהדר. אני מבין מיד שכנראה אני התלמיד המבוגר ביותר שלה.

היא מזמינה אותי פנימה. החדר מבולגן, והפסנתר, שכבר ראה ימים יפים יותר, ניצב במרכזו. אני מתיישב מולו, נרגש. המורה, ששמה הגר, מספרת על עברה המוזיקלי – נגינה מגיל צעיר, הוצאת דיסק שכשל, וכיום עבודה כמורה לפסנתר. היא מחייכת ומוסיפה שזה מרגש אותה ללמד מישהו שבא מתוך רצון אישי, לא כתוצאה מלחץ של הורים.

שיעור עם תובנות

השיעור מתחיל, והגר מנגנת לי קטע שכתבה בעצמה. הנגינה שלה מהפנטת; הגוף שלה מתוח, והאצבעות זזות בחן מדהים על הקלידים. אני חושב לעצמי כמה יפה הפסנתר יכול להישמע, וכמה אני רחוק מלהגיע לכך.

אבל המחשבות שלי על המוזיקה מתערבבות עם משהו אחר. הגר נראית מדהים, אבל ההתנהגות שלה, האווירה בחדר – משהו בהן מרגיש לי… לא ברור.

התובנה שמכה בי

במשך השבועות הבאים אני מגיע לעוד שיעורים. אבל משהו מתחיל להיראות מוזר. התנהגותה של הגר לא עקבית – פעם חמה ומקסימה, פעם מרוחקת ומסויגת. באחד השיעורים אני שם לב לשיחות טלפון מוזרות, ולבסוף, לפוסטר שמבצבץ מאחורי מדף ספרים – מודעה המבקשת תרומות להצלת ילדה בשם שחף.

אני מבולבל. הפוסטר נראה לי מוכר מדי. אני עוזב את הדירה עם תחושת אי נוחות גוברת. בדרכי הביתה אני מנסה להרגיע את עצמי, אבל ככל שאני חושב על זה, תחושת הבטן שלי מתחזקת.

גילוי לא צפוי

בערב אחד, במפגש מקרי, אני רואה גבר יוצא מהדירה של הגר. הוא לא נראה כמו תלמיד פסנתר או קרוב משפחה. מבטו נמנע משלי, והבגדים המסודרים מחדש רק מחזקים את תחושת ההפרעה שבי. אני מתחיל להבין שאולי יש צדדים אחרים להגר, צדדים שאני לא בטוח שאני רוצה לגלות.

סוף פתוח

בזמן שאני יושב ברכב ומביט לעבר חלונה של הגר, אני מנסה לפענח את מה שאני יודע עליה. מי היא באמת? ומה הקשר שלה לשחף, הילדה מהפוסטר? השאלות מציפות אותי, אבל התשובות לא מגיעות.

אני מחליט לא להתעמת איתה. אולי מוטב שאשאיר את הקשר הזה מאחוריי. אבל דמותה של הגר, עם כל המורכבות שלה, נותרת איתי, חידה שממשיכה ללוות אותי גם כשהשיעור נגמר.