צליאק, הנקראת בעברית "כרסת", על שם אחד הסימפטומים המוכרים בילדים (בטן תפוחה), היא מחלה אוטואימונית (מחלה בה הגוף תוקף את עצמו). היא מתבטאת בעקבות אכילת גלוטן. הגלוטן הוא חלבון הנמצא בדגנים – חיטה, שעורה, שיפון ושיבולת שועל. אכילת הגלוטן חושפת את המעיים לתגובה אוטואימונית. תגובה זו מביאה למעשה לכך, שהגוף תוקף את רקמותיו שלו, ובראש ובראשונה – את רקמת המעי הדק.
היום ידוע על שכיחות הצליאק בקרב 10% – 15% מקרובי משפחתו של מי שמאובחן בצליאק. מדובר בקרובים מדרגה ראשונה: אב, אם, אח, אחות, בן, בת. יותר מכך: בקרב תאומים זהים, מדברים היום על שכיחות של 85%.
בין הגורמים הסביבתיים, העשויים להשפיע על הופעת המחלה ודרך התבטאותה, ניתן למנות: חלב אם, דלקות במערכת העיכול, ניתוחי בטן. לא נחקרה די הצורך השפעת מתח (STRESS) על הופעת הצליאק. זאת למרות שקיימת סברה שיש קשר.
תמונה הקלינית והתסמינים
א. מחלה קלאסית
טיפוסית בעיקר בגילאי 24-6 חודשים. מתבטאת בשלשולים, רפיון שרירים ובטן תפוחה (ה"כרסת"), חוסר שגשוג, הבא לידי ביטוי בעיקר במשקל ירוד. התמונה הקלינית הקלאסית הולכת ונעלמת בגיל מבוגר יותר, כאשר את מקומה תופסים תסמינים אחרים.
ב. מחלה לא-קלאסית
תסמונת שכיחה יותר, הפורצת בגיל מאוחר יותר. ביטוייה הם אנמיה מחוסר ברזל, כאבי בטן כרוניים, העדר וסת או דחייה משמעותית בהופעתה אצל בנות, פגיעה בזגוגית השיניים [אמייל], נשירת שיער ועוד. לעיתים נמצא ביטוי של הצליאק באיבר שמחוץ למעי. כגון: כבד, עין, מוח (אפילפסיה), ריאה, כליה, בלוטות הורמונאליות וכדומה.
ג. מחלה פוטנציאלית או קיום סיכון גבוה לצליאק
במספר מצבים ידועים, קיים סיכון גבוה יותר משאר האוכלוסייה ללקות בצליאק. סינדרום ע"ש טרנר, הסינדרום ע"ש ויליאמס, סוכרת נעורים, דלקת אוטואימונית של בלוטת התריס, המחלה ע"ש אדיסון, מחסור ב- Ig-A בגוף, וכן במקרה שקרוב משפחה מדרגה ראשונה אובחן כצליאק. אלו הם "נתוני פתיחה", המגבירים את ערנות הרופא המטפל והמאבחן לגבי פוטנציאל הופעת מחלת צליאק.
ד. מחלה שקטה
זוהי תמונה מטעה של צליאק. למרות שהחולה מעיד שהוא מרגיש טוב ואין לו תלונות מיוחדות, יש נזק טיפוסי לרקמת המעי.
ה. מחלה חבויה
זוהי תמונה הפוכה לקודמת. למרות שהמבנה ההיסטולוגי (מבנה התא תחת מיקרוסקופ) של המעיים תקין, בדיקת הסימנים האימונולוגיים – חיובית.
בדיקות לגילוי צליאק ורמת אמינותן
ניתן לבצע כיום מספר בדיקות שונות לנוגדנים אופייניים לצליאק, אותם מאתרים בבדיקת דם:
1. נוגדן מסוג IGG או IGA נגד גלוטן (גליאדין).
2. נוגדן מסוג IGA נגד רטיקולין, שהוא מרכיב עצמי השייך לרקמת החיבור.
3. נוגדן מסוג IGA נגד אנדומיזיום.
יש לציין שהאוטו אנטיגן של נוגדן זה בודד, זהו האנזים "טרנסגלוטמינאזה". מכאן נגזר השם החדש של הבדיקה.
4. נוגדן נגד גלוטמינאזה, הדומה לנוגדן נגד אנדומיזיום.
היום נחשבת בדיקת הנוגדן נגד אנדומיזיום לבעלת המהימנות הגבוהה ביותר באבחון צליאק. עדיין ניתן לאשר את קיומו של צליאק רק עם השלמת האבחון בדגימה היסטולוגית.
ביופסיות (לקיחת דגימה למעבדה בפעולה כירורגית)
במישור דגימת רקמה מן המעי חלו התפתחויות חיוביות במהלך 20 השנים האחרונות: אם בעבר, לצורך אבחון ודאי, היו מבצעים 3 ביופסיות מעי [לפני שהוחל בכלכלה נטולת גלוטן: תוך כדי כלכלה נטולת גלוטן: ולבסוף – עם חשיפה- גרוי מכוון לגלוטן במזון] – הרי היום, בזכות התפתחות סימנים סרולוגיים (נוגדנים), ניתן להסתפק בביופסיה הראשונה בלבד ולאחר מכן מתבצע המעקב אחר התופעות הקליניות באמצעות בדיקות ביוכימיות וסרולוגיות (באמצעות בדיקות דם בלבד), שצריכות להשתפר, בדרך כלל, על ידי כלכלה נטולת גלוטן.
המזון שאנו אוכלים הינו מוצר גולמי. המזון כולל פחמימות מורכבות, חלבונים גדולים ושומנים גדולים, ויטמינים, מינרלים ומלחים. המעי של האדם אינו מסוגל לספוג את מרכיבי המזון הגולמיים. אלא רק אחרי תהליך עיכול שיפרק אותם למולקולות קטנות ופשוטות. לצורך זה קיימים תססים (אנזימים) ברוק, במיץ הקיבה, בהפרשות הלבלב אל התריסריון ובציפוי (רירית) של המעי הדק. אנזימים אלה "גוזרים" את המולקולות הגדולות לפרודות קטנות, ובכך מתאפשר תהליך הספיגה. זאת בתנאי שתאי הציפוי של המעי הדק הסופג הם תקינים במבנה שלהם ומתפקדים היטב.
